אני כותבת עכשיו כשאנחנו כבר ארבעה חודשים לתוך המלחמה. ארבעה חודשים מאז שהחיים פה השתנו והפכו למשהו שלא הכרנו.
בשבוע הראשון הייתי בשוק טוטאלי. הגוף שלי הגיב באלם. לא הצלחתי לעשות כלום וגם לא ממש רציתי. ארבעה ימים אחר כך גוייסתי למילואים, שירתתי שלושה חודשים ונחתתי לאחרונה שוב ל"חיים עצמם".
בערך אחרי חודש הבנתי שאני מחפשת תכנים אחרים לשמוע, לקרוא ולפגוש במקומות בהם אני מחפשת מעט נחמה ומוצאת בעיקר כאוס וחוסר ודאות. זה מה שהוביל אותי למסקנה שאני חייבת לחזור ליצור. קודם כל בשביל עצמי, בטח במקום זר והזוי כמו צה"ל, כשבכלל לא חשבתי שאי פעם אחזור ללבוש מדים, בטח לא לתקופה כל כך ארוכה.
במהלך השנים מצאתי כל מיני דברים שעוזרים לי. בהתחלה לא הייתה לי גישה לרקמה שלי שנשארה בבאר שבע בזמן שחזרתי לאפטרים אצל ההורים, אז התחלתי לצייר ציורים חופשיים בצבעי מים. אין לי ידע בצבעי מים, אני לא מציירת ביומיום והמקסימום שניסיתי זה סרטוני הדרכה ביוטיוב, אבל זה כל הקסם. צבעי מים מאפשרים לדף חלק להראות יפהפה בלי יותר מדי מאמץ. אם משהו מתפקשש, הוא יכול ליצור משהו יפה אחר שלא ציפינו לו.
אחרי שהגיעו אליי גם החומרים וחזרתי לרקום הרגשתי שחוזר אליי החמצן. ברקמה יש משהו מדיטטיבי. היא עוזרת לפרוק מתח, היא מאפשרת למחשבות לרוץ לכל מיני כיוונים ובלי ששמת לב- עברו כבר כמה שעות.
אז הנה כמה רעיונות שעוזרים לי בתקופה הזאת ויכולים אולי לעזור גם לך, ממליצה לשים את הטלפון בצד (או לפחות בלי התראות קופצות) ולגרום לזמן הזה להיות במקום שנעים לך וממלא אותך
כתיבה אינוטאיטיבית
אני יודעת, יש משהו מאיים מעט בלהסתכל על דף חלק או שורות ריקות. אפילו יש לזה שם "תסמונת הדף החלק". אבל לפעמים כל מה שצריך זה באמת פשוט להתחיל לכתוב, עם טיימר של דקה או שתיים או אפילו חמש. להחליט שלא להרים את העט מהדף עד שהשעון מצלצל, גם אם אין מה לכתוב, פשוט להמשיך, אפילו לכתוב "אני לא יודעת מה לכתוב כרגע". זה מוציא המון תסכול וחששות, לעיתים גם מביע רגשות שלא ידענו שקיימים. מי יודעת? אולי גם יצא מזה טקסט ממש טוב
ציור חופשי
קצת כמו הכתיבה האינטואיטיבית, גם פה הדף החלק יכול להיות מעט מאיים. אבל כשילד או ילדה מתחילים לצייר, הדף הלבן הוא הזדמנות אינסופית, הוא לא מכשול. כשאנחנו מנסות לתמוך בעצמנו חשוב לנסות להשתחרר ממה יצא בסוף ולהבין שהתהליך עצמו הוא העיקר ולא התוצאה. אז קחי דף, מכל סוג, וצבע או טוש או עפרון (אני באמת הכי נהנת עם צבעי מים אבל הכל עובד) אפשר לשים מוזיקה ולצייר לפי המוזיקה, אפשר לנסות להעתיק תמונה מסוימת או לעבוד עם סרטון הדרכה.
רקמה
אני אולי קצת משוחדת אבל רקמה באמת עושה פלאים. הרבה פעמים אני שומעת ש"זה לא בשבילי כי.." ואיכשהו אני מפריחה את כל הטיעונים. הקשב שלי נמוך מאוד וקשה לי לשבת במקום יותר מדי זמן, ואיכשהו עם רקמה זה משתנה. בתיכון רק כשרקמתי הצלחתי להקשיב, אני ממש לא בחורה סבלנית בדרך כלל אבל רקמה משנה את היכולת להתרכז ולשבת בנחת. אני אוהבת לרקום עם מוזיקה או פודקאסט, מרגישה שככה אני מעשירה את עצמי ולומדת דברים חדשים וזה הכי כיף.
מה עוזר לך בתקופה הזו או בתקופות מורכבות בכלל? אשמח לשמוע בתגובות!