מגיל ממש צעיר אני מודעת לטקסטורות של בדים. לא בגלל חיבה מיוחדת אלא בדיוק הפוך- הייתה לי רגישות ממש גבוהה לתחושה שלהם על הגוף. בגן הייתי גוזרת את התוויות מכל הבגדים, גרביים עם ציורים שבחלק הפנימי היו חוטים היו מחוץ לתחום שלא לדבר על גרביונים, בעיה רצינית בשביל בלרינה קטנה..
בכיתה ד' כתבתי חיבור מפורט על למה כדאי לקחת חתיכת בד ענקית למסעות במדבר (אני עדיין חושבת שחוץ ממים לאי בודד כדאי לקחת בד. תשאלו אותי על זה)
מאז עבר הרבה זמן, הרבה בדים ובגדים נוצרו בעולם וגם השיטות השתנו.
יחד עם המודעות לתחושות של הבד, ככל שעברו השנים גברה אצלי המודעות לאקולוגיה ולשמירה על הסביבה. הבנתי שתעשיית הטקסטיל, התעשייה שמייצרת את כל הבדים בהם אנו משתמשות- מחולצה פשוטה ועד ריפוד לספה, היא אחת התעשיות המזהמות ביותר שיש. קצב הייצור עלה, איכות הבדים ירדה ואיכשהו עדיין יש נשים רבות ש"מועסקות" בתת תנאים כדי שאנחנו נוכל להזמין בגד חדש ויפה יותר.
ההבנה הזו, יחד עם הרצון הכללי שלי לחיות חיים מקיימים, גרמה לי להתחיל להשתמש רק בבדים בשימוש חוזר. מדהים כמה בדים מופלאים ומעולים מסתובבים במקומות שונים ומשונים ורק מחכים שיפיחו בהם חיים חדשים. סדינים ישנים, מפות, וילונות- כולם מצויינים בשביל רקמה. לפעמים על חתיכת בד ענקית יש כתם קטן או קרע שמונע ממנה להיות שמישה בייעוד המקורי, אני יכולה להבין למה וילון קרוע יראה פחות טוב על חלון אבל מבחינתי זה חומר גלם מעולה ובעיקר זו אפשרות למשחק דמיון ענק שמפתח את היצירתיות.